המסלול הטבעי? תיכון, צבא, אוניברסיטה, עבודה ... 

המסלול ה"טבעי" – תיכון, צבא, אוניברסיטה, עבודה ... -

 כשהשתחררתי מהצבא הבנתי שאני רוצה לעבוד עם אנשים ושקלתי ללמוד עבודה סוציאלית- התייעצתי עם מבוגרים ממני ובעלי ניסיון. השאלה העקרית שעלתה שוב ושוב הייתה "מה תעשי עם זה? את יודעת כמה עובדת סוציאלית מרוויחה?" והקביעה החד משמעית הייתה "זה לא פרקטי".

 הלכתי ללמוד ניהול.

 סיימתי את לימודי באוניברסיטה והתחלתי לעבוד ולהתקדם בתחום מכירות וניהול מכירות. עשיתי עבודה טובה והצלחתי בה ונראה היה שאני "מפתחת קריירה". אחת הסיבות שאני טובה בניהול ומכירות היא שאני טובה עם אנשים.

 10 שנים התפתחתי בתחום הניהול – אבל משהו היה חסר, בפנים קינן משהו אחר – זה לא מה שאני צריכה לעשות בחיים!

היום, אחרי תהליך אימון שעברתי – אני מאמנת לקריירה, מנחת קבוצות ולקראת לימודים לתואר ראשון בעבודה סוציאלית.

חברה שלי שסיימה תיכון עם ציונים מאוד טובים והשיגה ציון פסיכומטרי מרשים- כזה שאפשר לה להכנס ללימודי משפטים בירושלים. זה היה הדבר ה"נכון" לעשות.

כשהיא סיימה את הלימודים והייתה לפני ההתמחות – היא הבינה שזה לא בשבילה ונרשמה ללימודי אומנות בבית ברל. היום היא צלמת מוכשרת.

 יש את ברי המזל שיודעים מגיל קטן מה הם רוצים להיות כשהם יהיו גדולים- חלקנו מגלים את זה רק תוך כדי הליכה. וחלקנו בכלל לא עוצרים לשאול ופשוט מוצאים את עצמם לא מסופקים בלי לדעת למה.

 אימון לקריירה עוזר להבין בדיוק את השאלה הזו – "מה אני רוצה להיות כשאני אהיה גדול". ועוזר להגיע לתוצאות במציאות בעזרת תוכנית עבודה מסודרת.

 במקום ללמוד 3 שנים (במקרה הטוב) ולהגיע לתואר ורק אז להבין שזה בכלל לא קשור למה שבאמת רוצים לעשות, במקום לעבוד שנים בעבודה לא מספקת רק בגלל שזה פרקטי – אפשר לתכנן אחרת.

אחד הדברים שהאימון מלמד הוא שלבחור ב"הגשמה עצמית" לא צריך לבוא על חשבון "הצלחה כלכלית", הדברים בהחלט יכולים ללכת יד ביד- הכל שאלה איך מתכננים.

 תהליך האימון הינו אישי ומובנה משלושה שלבים:
1. איפה אני היום - המצב המצוי
2. איפה אני רוצה להיות- המצב הרצוי
3. איך אני מגיע לשם- בניה של תוכנית פעולה אישית

 בשלב הראשון עושים סדר "בבלגן" – שלב זה הוא הארוך בתהליך האימון - מבררים מהם עקרונות הפעולה שמצד אחד עוזרים לי להצליח ומאידך מהם הדברים שאני עושה אשר חוסמים אותי. בודקים מהם המשאבים שעומדים לרשותי ויכולים לעזור לי בעתיד. והכי חשוב, מבררים מהם הצרכים שלי – זיהוי הצרכים האינדיווידואליים האמיתיים הוא חשוב מאוד. רק כאשר נממש את צרכינו האותנטיים נוכל להיות באמת מסופקים ומאושרים. הרי אדם בעל צרכים של "בטחון ושייכות" סביר שיהיו לו שאיפות שונות מאלה של אדם עם צרכים של "הנאה וריגושים".

 בשלב השני מגדרים ובונים "חזון" - באימון חזון הוא מצב שיא ההצלחה אליו שואף אדם להגיע בטווח הארוך. (לא 'סבבה' לא 'בסדר' –שיא!) המשקל הוא בהגדרת מטרות,חשיבה ועשייה לטווח הארוך.

 אם נסתכל על החיים כנהר - שאנחנו עכשיו על הגדה האחת שלו ובעוד , לדוגמא, 10 שנים אנחנו אמורים לצאת בגדה השניה שלו – יש לנו את האפשרות לקפוץ למים ולתת להם לקחת אתנו לאן שיצא- ואז בעוד 10 שנים לצאת והסתכל אם הגענו למקום טוב או לא. יש סיכוי שיהיה טוב ויש סיכוי שלא, אנחנו לא יודעם זאת היום - אנחנו מתנהלים ונותנים לחיים לסחוף אותנו.

החזון הוא החבל – חבל שמתוח בין גדה אחת לשנייה– כשאנחנו נכנסים למים אנחנו מחזיקים בחבל הזה – וכך, גם אם החיים יזמנו לנו סערות וקשיים, יש לנו מטרה וכיוון שאליו אנחנו שואפים, וגם אם התרחקנו באיזה שהוא שלב מהחבל, עדיין נגיע בגדה השניה לא רחוק ממה שתכננו.

 כאשר יש לנו תמונה חיובית שלנו בעתיד ואנחנו רואים לאן אנחנו רוצים להגיע – זה עוזר להבין מה אני עושה היום- והכי חשוב: לשם מה אני עושה את זה. 

 בשלב השלישי בונים תוכנית פעולה אישית- תוכנית הפעולה לא נבנית על כל החזון ולא על כל התקופה.  המטרות העתידיות "מתורגמות" לתוצאות מכוונות קונקרטיות בטווחי זמן קצרים יותר עד לטווח המיידי. באימון לומדים לחשוב ולפעול "תוצאתית" – לפעול בגלל מטרה שאני רוצה להשיג ולא בגלל משהו שקרה בעבר. תכנון הפעילות נגזר מהסוף להתחלה או אם תרצו מהמטרה אל הפעולה/מהעתיד אל העבר, ולא כפי שאנו מורגלים-  לתכנן ולהחליט בד"כ על בסיס ניסיון העבר. אישית – תוכנית הפעולה מותאמת לעקרונות הפעולה ולחסמים האישים של כל אחד ובהתאם למשאבים שעומדים לרשותו.

 אז במקום להרשם ללמודים "על אוטומט" או להתחיל עבודה ולתת לה לנהל אותנו – אפשר ב 10 עד 12 מפגשים לעצור, לתכנן ולפעול בהתאם לרצונות האישיים. מחקרים מראים כי ההבדל המהותי ביותר בין מי שמצליח ומסופק בחייו לבין אלה שאינם, טמון בהצבת מטרות. בואו להציב מטרות.